אדמה יוצרת – בית הספר הפתוח לצילום
 סדנת צילום במושבה האמריקאית/גרמנית וכנסיית עמנואל
    
נתחיל את המסע הצילמי שלנו במושבה האמריקאית-גרמנית ביפו. (ידועה גם בשם ואלהלה) שוכנת בין שכונת פלורנטין לבין יפו, והיא כוללת שני רחובות: רחוב אוארבך ורחוב בר הופמן. המושבה הוקמה באמצע המאה ה-19 על ידי נוצרים מורמונים מארצות הברית, ולאחר מספר שנים עברה לידי הגרמנים הטמפלרים. אלה שיפצו את רוב הבתים והפכו את המקום למושבה גרמנית. בשנת 2009 החל תהליך של שימור ושיקום במושבה.
 
מציינים את ראשיתה של המושבה האמריקנית ביפו ב-22 בספטמבר 1866, עת הגיעה לארץ ישראל קבוצה בת 156 איכרים, נגרים ובעלי מלאכה שונים ממדינת מיין שבארצות הברית, כדי להקימה. בראש הקבוצה עמד כומר תימהוני, שחקן לשעבר, בשם ג'ורג' אדמס, אשר שכנע את בני קהילתו כי התיישבותם בארץ תכשיר את הקרקע לשיבת היהודים לארץ ישראל, דבר, שעל פי חזונו, יחזיר את ישו ויביא את הגאולה.
המושבה הוקמה במתכונת של רחוב ראשי (היום רחוב אוורבוך) ורחוב צולב (רחוב הופמן). עד סוף אוקטובר 1866 הוקמו עשרה בתים, ביניהם בית העם וחנות, בה אוחסן המטען הרב שהובא מארצות הברית. חנות זו נוהלה על ידי אדמס, שגם התגורר בה עד השלמת בניית ביתו. הבתים כולם היו מעץ, ולרובם היו שתי קומות, בסגנון של בית קוטג' אמריקני שהיה מקובל בארצות הברית באותה עת. בית אחד נבנה באבן, הוא "מלון גראנד הוטל", שהוקם על ידי האחים דריסקו, והתנשא לגובה שלוש קומות (היום רחוב אוורבוך 6).
קשיים ביורוקרטים, סכסוכים אישיים בין המתיישבים, מחלות, מגפות, ויבול מועט, הביאו במהרה את רוב המתיישבים לקשיים כלכליים, לחוסר מוטיבציה ולייאוש. מרבית המתיישבים שבו למולדתם בין השנים 1867-1868, ובהם אף אדמס עצמו. בשנת 1868 עמדה המושבה האמריקנית שוממה,
  
במשך זמן מה עמדו בתי המושבה נטושים, ומשכו את תשומת לבם של בני הכת הטמפלרית מוירטמברג שבגרמניה, שחיפשו באותה עת דרכים להשתקע בארץ ישראל. בראש הכת עמדו כריסטוף הופמן ושליחו בארץ גיאורג דוד הרדג, אשר בנו ארנסט הרדג רכש כבר בשנת 1870 את "מלון גראנד הוטל" והפכו ל"מלון ירושלים" המפואר. רוב הצליינים שבקרו בארץ בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 התאכסנו במלון זה.
 
בשנת 1871 רכשו הטמפלרים מבנה נוסף בן שתי קומות וחצר גדולה ליד מלון ירושלים. לבניין נוספו שני אגפים, הבית  שברחוב אורבך 17 שימש במשך כמה שנים כבית ספר, פנימייה ובית עם.
לאחר שרכשו את הבתים, פיתחו הטמפלרים מאוד את המושבה, והקימו בה מבני ציבור נוספים כמו בית חולים; בית מרקחת; מנסרה; בית בד, וטחנת קמח שעבדה על קיטור. רוב הבתים "שודרגו" וחוזקו באבן, במקום עץ. הטמפלרים ביפו התפרנסו בעיקר ממסחר והובלה, וממקצועות חופשיים כמו רפואה; רוקחות וצביעה מקצועית.
בשנת 1878 נמכר מבנה בית הספר ובית העם לברון הרוסי אוסטינוב, הלה שיפץ את הבניין והפכו לבית המגורים המפואר שבבתי המושבה. החצר הגדולה הפכה לאחד הגנים המתוכננים הראשונים בארץ, וכלל צמחים טרופיים, קופים, תוכיים, ואף ממצאים ארכאולוגיים.
 בשנת 1895 הפך אוסטינוב את ביתו ל"מלון פארק", שנקרא על שם הגינה הגדולה, בה נהגו לטייל רבים מבני יפו. בבית מלון זה התארחו הקיסר הגרמני וילהלם השני ורעייתו בעת ביקורם בארץ ישראל ב-1898 - פמלייתם שוכנה ב"מלון ירושלים" הסמוך.
לקראת ביקורו של הקיסר תוכננה גם הנחת אבן הפינה לכנסיית עמנואל, השוכנת עד ימינו בלב המושבה. הטמפלרים התנגדו עקרונית לכנסיות, אולם במושבה התגוררו גם נוצרים אוונגלים שנזקקו כנסייה, בנייתה נשלמה ב-1904.
 
בשנת 1881 היו במושבה הגרמנית 26 בתי מגורים - שמונה מהם בתי-עץ, והשאר מאבן. היא הוקפה בחומת אבן ונקבעו בה שני שערים שנסגרו בשעות הלילה. הטמפלרים פיתחו את מושבתם עד כי הפכה לאחד ממוקדי התיירות מהידועים בארץ-ישראל, וכללה שלושה בתי מלון ואת הסניף המרכזי של סוכנות הנסיעות "תומאס קוק.
המושבה הגרמנית ביפו שגשגה וגדלה, עד פרוץ מלחמת העולם השנייה, אז גורשו יושביה מהארץ על ידי הבריטים, בדומה לבני המושבות הגרמניות האחרות. הבתים ניטשו, ובסופו של דבר הועברו לידי מדינת ישראל בהסכם כספים שהושג בינה ובין גרמניה
לאחר מאבקים רבים של המועצה לשימור אתרים, זכו רוב בתי המושבה האמריקאית-גרמנית לתוכנית שיקום ושימור.

בצילום נוף אורבני אני ממליץ לנסות להתמודד עם הסמלים והמאפינים של המקום: סיגנון הבניה הייחודי, שילוב העץ והאבן, הצמחיה ובמקרה זה גם הנוף האנושי הייחודי למושבה.
רצוי לתת עדיפות לצמצם ולהתאים אותו לתאורה המוחזרת מהנושא המצולם,
נסו לא להכניס לתמונה דברים שימשכו את תשומת הלב מהנושא, ולא לשכוח שלכל תמונה טובה יש נושא מוגדר ורקע שמחזק אותו.

 
כנסיית עמנואל
 
בהמשך נבקר בכנסיית עמנואל היא כנסייה לותרנית השוכנת ברח' בר הופמן מספר 15 בכנסייה מתקיימים טקסים בעברית ובאנגלית במהלך סוף השבוע, ופעילויות נוספות כמו קונצרטים בעוגב לציבור ושיעורי בימים אחרים.
 
לקראת ביקורו של הקיסר הגרמני וילהלם השני ורעייתו בעת מסעם בארץ ישראל ב-1898, הונחה אבן הפינה לכנסייה ב-2 בנובמבר 1898 על ידי פרוטסטנטים מבין גולים מגרמניה ומשווייץ שגרו ביפו ועל ידי מומרים מזרמים נוצרים אחרים, רובם מומרים מקרב הטמפלרים. הטמפלרים אמנם התנגדו עקרונית לכנסיות, אולם במושבה וביפו עצמה התגוררו גם נוצרים פרוטסטנטים שנזקקו לכנסייה. המיסיונר פטר מרטין מצלר והברון הרוסי-גרמני פלטו פון אוסטינוב, מומר מהכנסייה הרוסית הפרבוסלבית לפרוטסטנטית בעצמו, תרמו למטרה זו את הקרקע ב-18 ביולי 1898‏‏[1]. טקס הנחת אבן הפינה התעכב מספר ימים, ובסופו של דבר הקיסר לא נכח בו. עם זאת הוא תרם מכספו את פעמון הכנסייה, לאחר שבנייתה נשלמה ב-1904. הכנסייה תוכננה על ידי האדריכלים ארנסט פוגט ופאול גרות, אך הפיקוח על הבנייה נעשה על ידי בנימין זנדל, בנו של האדריכל תיאודור זנדל. מאז שנת 1955 מנוהלת הכנסייה בידי המשלחת הכנסייתית הנורבגית בישראל, והמבנה חודש בין השנים 1977-1978.
 
הכנסייה בנויה בסגנון ניאו גותי. היא ניכרת בצריח המחודד המשמש כמגדל פעמונים והניצב בצידה המערבי. היא עשויה מלבנים חומות ונושאת גג רעפים אדום. בכל קירותיה קבועים חלונות שבהם משולבים ויטראז'ים צבעוניים, מעשה ידיו של האמן הנורבגי ויקטור ספארה (Victor Sparre) ב-1977. מעל האולם תלוי יציע בצורת האות ר'. בצידו הצפוני של היציע מותקן העוגב אשר יוצר על ידי פאול אוט (Paul Ott) מגטינגן שבגרמניה בשנת 1977. בצידו המערבי של היציע מושבים נוספים לקהל, ומעליהם חלון עגול גדול המחולק לשבעה חלונות עגולים קטנים יותר. אלה ערוכים בצורת פרח ובחלון האמצעי נראות שתי ידיים שוככות מעל מנורה. ביתר החלונות נראים פרחים צבעוניים.
בקיר המזרחי של אולם הכנסייה קבוע אפסיס, ובו מזבח עץ פשוט הנושא המנורה. באפסיס שלושה חלונות מעוטרים בויטראז'ים: בחלון השמאלי מתוארת לידת ישו. החלון האמצעי מסמל את אהבת האל, ונראית בו יד אלוהית על רקע לב אדום שהופך לטיפת דם ובמרכזה כתר קוצים בצורת מגן דוד. בחלון הימני נראים רוח הקודש ומלאכים כשהם מרחפים מעל "ירושלים החדשה". זו מתוארת עם 12 שערים ו-12 מגדלים, המסמלים את 12 השליחים ואת 12 שבטי ישראל. מתחת לחלונות קבוע הפסוק:
"כי כה אהב אלהים את העולם עד כינתן את בנו יחידו למען לא יאבד כל המאמין בו, אלא ינחל חיי עולם".
 
בכל אחד מקירות הדרומי והצפוני קבועים שלושה חלונות, שהאמצעי שבהם גבוה יותר. בקיר הדרומי מתוארים פטרוס הקדוש מקים את תביטא מן המתים (שמאל), חלום פטרוס (אמצע) וטבילת קורנליוס הרומאי בעקבותיו (שמאל). בקיר הצפוני מתוארים יונה הנביא בבטן הדג (שמאל), חזרתם של תושבי נינוה בתשובה (אמצע) ויונה ישוב תחת העץ (מימין).
 
רצוי בחללים סגורים (כנסיות במיוחד) לא להשתמש במבזק (פלאש), ניתן להעלות את ה iso ל 400-800 (במצלמות רפלקס ניתן להעלות יותר) לפתוח צמצם ל 2.8-3.5 ולייצב את המצלמה.
בעבודה קבוצתית קשה לעבוד עם חצובה לכן ניתן להציב את המצלמה על שולחן או כיסא ולהשתמש בפונקציה של צילום עצמי.
לבעלי העדשות הרחבות (10-15מ"מ) מומלץ להתנסות בחלל הכנסיה לעבוד עם עדשות אלו, לפני הצילום בדקו טוב מה נכנס לתוך הפרים (תזהרו משקיות במבה..).
בכנסיה גופי תאורה שונים בתוספת לאור יום הנכנס דרך החלונות לכן רצוי לבדוק שה WB במצב אוטו ולא כל מצב אחר.
חלל הכנסיה קטן, נסו להתחשב ולא להיכנס לפריים של החברים שלכם.
בכנסיות, בתי כנסת , מסגדים או בכל מקום קדוש אחר יש להתנהג לפי הכללים הנהוגים במקום ולכבד את המארחים שלנו.

בהצלחה- יואל שתרוג
מקורות: ויקופדיה
אדמה יוצרת – בית הספר הפתוח לצילום
 
 
     
קורס צילום, סדנת צילום   |   הרצאות חובקות עולם   |   גלרית צילום   |   קטעי עיתונות   |   שירותי צילום   |   יואל שתרוג   |   עמוד הבית   |   מפת האתר
     ©  כל הזכויות שמורות לאדמה יוצרת בע"מ, יואל שתרוג 
אדמה יוצרת 08-9765845, 050-5311857
        עיצוב: הדס בור. מוסיקה עידית אשל, בניה עיצוב וקידום אתרים: Site2goal