אדמה יוצרת – בית הספר הפתוח לצילום
 
 
 
 סדנת צילום בנחלת שבעה והסביבה
 
שלום צלמים, המפגש הבא שלנו מוקדש לירושלים, ניפגש בקפה הילל שברחוב הילל בירושלים ולאחר קפה קצר  והנחיות נצא לכיוון נחלת שבעה, רחוב יפו, חצר סרגיי, מגרש הרוסים ונסיים במתחם עריית ירושלים.

במהלך הצילומים ננסה להעביר את המאפיינים של ירושלים מהנוף האורבני ועד לנוף האנושי הייחודי, אשמח אם לא תתעדו אלה תעבדו מהנשמה.
מומלץ לתת עדיפות לצמצם, ולעבוד בצל ב WB במצב של עננים.
מצרף חומר עזר למפגש:
נחלת שבעה היא שכונה ותיקה במרכז העיר ירושלים של היום, שראשיתה בסוף המאה ה-19 - שנותיה הראשונות של "היציאה מן החומות" - ההתיישבות היהודית מחוץ לחומות העיר העתיקה. זו הייתה השכונה השלישית להיווסד במסגרת זו, לאחר משכנות שאננים ומחנה ישראל. כיום, לאחר שיקום ושימור, זהו אחד ממוקדי הבילוי של העיר, וברחובותיה הצרים של השכונה ניתן למצוא מסעדות, פאבים ובתי קפה רבים.
השכונה נוסדה ביוזמת שבעה צעירים ירושלמים, אשכנזים בני המשפחות הוותיקות ביישוב הישן של ירושלים בעיר העתיקה, ששאפו לשפר את רמת חייהם ולצאת מהצפיפות והתנאים הירודים של הרובע היהודי: יוסף ריבלין, יואל משה סלומון, יהושע ילין, מיכל הכהן, בנימין (בייניש) סלאנט (בנו של הרב שמואל סלנט שהיה רבה האשכנזי של ירושלים ומגדולי הרבנים בדורו), חיים הלוי ואריה (לייב) הורוביץ. השבעה שאבו עידוד מהצלחת ניסיונות ההתיישבות הקודמים מחוץ לחומות, אם כי עדיין נחשבה התיישבות בזאת כמסוכנת ולא פופולארית. כדי להגביר את תחושת הביטחון, נבחר אתר השכונה בסמוך למגרש הרוסים שנבנה שנים אחדות קודם לכן, ועל אם הדרך הראשית ירושלים-יפו (רחוב יפו כיום).
רכישת האדמה לבניין השכונה לא הייתה עניין של מה בכך. מרבית יהודי ירושלים היו נתיני מעצמות אירופיות שונות, ובעיני הממשל העות'מאני נחשבו נתינים זרים, עליהם נאסרה רכישת אדמה ובניית בתים עליה. על כן הוטלה משימת הרכישה על אשתו של לייב הורוביץ, שהייתה ילידת הארץ ובעלת נתינות טורקית. היא ניהלה את המשא ומתן עם השלטונות תוך שהיא מצהירה כי ייעוד האדמה הוא "שדה לזריעת חיטה למצות", והשדה נרשם על שמה.
ב-1869 התאגדו השבעה בחברה עם "פנקס ייסוד" – תקנון מפורט שקבע את סדרי הבניה והמימון של השכונה (בהמשך, שימשה צורת התאגדות זו דגם להקמת שכונות נוספות מחוץ לחומות). על פי התקנון, נחלקה הקרקע שנקנתה ל-7 רצועות אורך שוות בגודלן, והשכונה תיבנה בשלבים – בכל שלב שני בתים לשני חברים, שסידרם ייקבע על פי גורל. יוסף ריבלין היה הראשון להקים את ביתו בשכונה, על דרך יפו (במקום בו עומד היום בניין המשרדים בית יואל). הבתים אכן ניבנו על פי התוכנית, אך לא כולם אוכלסו על ידי בוניהם, או שאוכלסו באיחור רב.
 
ב-1872 פנה יוסף ריבלין בקריאה ליהודי העיר העתיקה ליישב את השכונה, וכדי לסייע בהתיישבות גייס כספים מגבירי העיר, כוללים וקרנות. כמה עשרות משפחות נענו לקריאתו, כולל משפחות ספרדיות שהצטרפו, וב-1875 כבר היו 50 דירות בשכונה, בתי כנסת ומוסדות ציבור. הקרבה לדרך יפו הראשית סייעה כלכלית לתושבי השכונה, ואפשרה להם למצוא פרנסה במכירת מוצרים, מזון ושירותים לעוברי הדרך, תוך עקיפת תקנות השכונה שאסרו על הקמת בתי עסק. עד מלחמת העולם הראשונה כבר דרו 861 איש בשכונה ב-253 בתי-אב.
השכונה נעדרה תשתית מתוכננת או תוכנית אדריכלית מוגדרת שאפיינה את יתר השכונות החדשות שנבנו בעיר, והתפתחה על פי הצרכים והאמצעים של מתיישביה. הבתים קושרו ביניהם ברשת צפופה של סמטאות צרות ולא-מתוכננות, ברוחב שבקושי הספיק למעבר אדם או בהמה. סגנון הבניינים והסמטאות הזכיר מאוד את זה של העיר העתיקה. מאפיין זה היה לרועץ להמשך התפתחותה, אך לימים, לאחר שימור ושיחזור, היה לסימנה המאפיין וסוד קסמה כיום.
ברבות השנים החל תהליך של הזדקנות האוכלוסייה, נטישת אוכלוסייה צעירה לטובת מגורים יותר מרווחים מחוץ למרכז העיר, והידרדרות כוללת של המבנים והתשתיות, בשנות ה-60 אושרה תוכנית להריסת השכונה לצורך חידוש פני מרכז העיר והקמת ה"סיטי" של ירושלים, שיושתת על מבני ציבור ומשרדים. כמה בתים נהרסו והוקם על מקומם בניין המשרדים "בית יואל" (על שם יואל משה סלומון). המשך התוכנית לא יצא אל הפועל, ונשקלו תכניות אלטרנטיביות, כולל תוכנית מ-1970 לסלילת כביש רחב במקום השכונה שיקשר בין רחוב יפו לרחוב הלל וגן העצמאות, וייתן מענה למצוקת התנועה במרכז העיר. גם תוכנית זו נגנזה, ובינתיים נמשך תהליך ההידרדרות. בתי השכונה היו לבתי מלאכה ומחסנים, בחצרות ובשבילים הפנימיים נצברו גרוטאות. שני רחובות השכונה - סלומון וריבלין - היו לסמטאות פקוקות ורועשות, שמעבר הולכי רגל בהם חייב הידחקות בין המכוניות לבין קירות הבתים שהשחירו מפיח.
 
בשנות ה-80, בעקבות לחץ ציבורי והתעוררות המודעות לשימור אתרים היסטוריים, יצאה לפועל תוכנית שימור, שיקום ושיחזור של נחלת שבעה בהוראתו של ראש העיר טדי קולק. על התכנון הופקד האדריכל נחום מלצר, והעבודות התבצעו בשיתוף פעולה בין עיריית ירושלים, קרן ירושלים, החברה לפיתוח מזרח ירושלים והמועצה לשימור אתרים. המחסנים ובתי המלאכה התפנו, הרחובות רוצפו והפכו למדרחובים, חזיתות הבתים נוקו וחודשו, ומערכת הסמטאות והשבילים הפנימיים פונו מגרוטאות ורוצפו מחדש. נפתחו במקום בתי קפה, מסעדות, פאבים, גלריות וכדומה, ונקבע שילוט אחיד לכל בתי העסק המשקף את רוח המקום.
 
בית הכנסת האשכנזי "נחלת יעקב", שהוא בית הכנסת הראשון שנבנה מחוץ לחומות (באמצע שנות ה-70 של המאה ה-19), ממשיך לשמש בתפקידו והמבנה נשמר כפי שהיה מראשיתו. בית הכנסת הספרדי "אוהל יצחק" הסמוך לו, הוקם כמה שנים מאוחר יותר על ידי ר' יצחק רקנטי, והוא בית הכנסת הגדול והיפה ביותר ב"נחלת שבעה".
נחלת שבעה היום היא אחד מאזורי הבילוי והתיירות התוססים בעיר ומהווה מוקד בילוי מרכזי של ירושלים עד השעות הקטנות של הלילה. נחלת שבעה נחשבת כמודל מוצלח של שימור שכונות ואתרים.
 
 
חצר סרגיי
חצר סרגיי היא מבנה במתחם מגרש הרוסים בירושלים, והיא נקראת על שם בנו של הצאר אלכסנדר השני, הנסיך סרגיי אלכסנדרוביץ, שהיה אחיו הצעיר של אלכסנדר השלישי קיסר רוסיה, ודודו של הצאר ניקולאי השני. חצר סרגיי שוכנת ברחוב הלני המלכה 13 פינת רחוב מונבז, מרחק פסיעות ספורות מרחוב יפו הסואן, והיא בבחינת נווה מדבר בהמולה של מרכז העיר.
הבניין נבנה בשנת 1890 לרווחתם של צליינים ואורחים אחרים מהאימפריה הרוסית, הוא נקרא על שם הנסיך סרגיי, אחיו של הצאר אלכסנדר השלישי, שבעת ביקורו בארץ (שלו ושל אשתו) בשנת 1888, לרגל חנוכת כנסיית מריה מגדלנה שבהר הזיתים, ראה את הצפיפות באכסניות שבירושלים, והחליט לבנות את הבניין. הנסיך סרגיי היה באותו זמן נשיא החברה הארץ ישראלית הרוסית הפרבוסלבית הקיסרית. חצר סרגיי שימשה כאכסניה והייתה המרשימה והמפוארת בין אכסניות הצליינים במגרש הרוסים, ונועדה לשמש בעיקר את הצליינים בני האצולה. אדריכל הבניין היה פרנק גיה (Frank Gia). הוא נבנה בסגנון הרנסאנס.
בין האורחים המפורסמים שהתאכסנו בבניין היו הנזיר גריגורי רספוטין, הסופר המודרניסט אנדרי ביילי ואחרים.
עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה שימש הבניין בייעודו המקורי. בתקופת המנדט הבריטי שכנו בו משרדי ממשלה. כיום (2008) משמש הבניין את משרד החקלאות וכן את החברה להגנת הטבע. הבניין הוכרז כמבנה לשימור של המועצה לשימור אתרים
 
בשנת 2008, לאחר ששלטונות רוסיה ביקשו לקבל את הבעלות על כל מגרש הרוסים, העלה תחקיר עיתונאי בעיתון מקור ראשון‏‏ כי חצר סרגיי, שהייתה שייכת אישית למשפחתו של הנסיך, אמורה לעבור בירושה לנסיך פיליפ, בעלה של אליזבת מלכת בריטניה, שאימו, הנסיכה אליס הייתה אחייניתה של יליזבטה, אשתו של הנסיך סרגיי, ‏‏ על פי התחקיר דאגו מקורבי הנסיך לשלוח מכתב בעניין למשרד המשפטים‏‏ כבר בשנת 1994 .
במקביל, התפרסם כי ראש ממשלת ישראל אריאל שרון הבטיח לנשיא רוסיה ולדימיר פוטין כי מתחם סרגיי יועבר לידי ממשלת רוסיה, בתמורה לכך שרוסיה לא תמכור נשק למדינות במזרח התיכון‏‏.
מספר גופים משפטים בהם הפורום המשפטי למען ארץ ישראל וחבר הכנסת מיכאל איתן‏‏[ פעלו למנוע את העברת המבנה לממשלת רוסיה, בטענה של פגיעה בריבונות ישראל על מרכז ירושלים. במקביל החברה להגנת הטבע הצטרפה להתנגדות בטענה שהעברה פוגעת בזכויותיה במקום.
 
למרות זאת, החליטה ממשלת המעבר בראשותו של אהוד אולמרט להעביר את חצר סרגיי לרוסיה. ההעברה התבצעה על ידי אולמרט כמחווה של רצון טוב לרגל ביקורו ברוסיה.
ב-12 באוקטובר 2008 בוטלה העתירה לבג"ץ שהגיש הפורום המשפטי למען ארץ ישראל, לאחר ששופטי בג"ץ הפצירו בפורום למשוך את העתירה. פעולה יוצאת דופן זאת התרחשה, לאחר שנציג המדינה הציג לבית המשפט חומר חסוי שמעיד על הכרחיותה של ההחלטה ‏‏
 
ב-4 בפברואר 2009, האגף בחצר סרגיי שהיה בשימוש ממשלת ברית המועצות לפני מלחמת ששת הימים, הועבר לבעלות ממשלת רוסיה.‏‏
בסרט "מישהו לרוץ איתו" שנכתב על פי ספרו של דויד גרוסמן נבחרה חצר סרגיי כמקום מגוריה של הנזירה תיאודורה.
 
מתוך ויקיפדיה
     
קורס צילום, סדנת צילום   |   הרצאות חובקות עולם   |   גלרית צילום   |   קטעי עיתונות   |   שירותי צילום   |   יואל שתרוג   |   עמוד הבית   |   מפת האתר
     ©  כל הזכויות שמורות לאדמה יוצרת בע"מ, יואל שתרוג 
אדמה יוצרת 08-9765845, 050-5311857
        עיצוב: הדס בור. מוסיקה עידית אשל, בניה עיצוב וקידום אתרים: Site2goal