אדמה יוצרת - בית הספר הפתוח לצילום

סדנת צילום  ביפו   
 
אנו יוצאים למשימת צילום "בתנאי אור קשים" רצוי לבדוק לפני תחילת העבודה שהמצלמה במצב תקין, ברזולוציה הגבוהה ביותר, AWB' AF'  וללא אפקטים דיגיטלים, לגבי הפעלת המבזק (אני הייתי מבטל) לשיקולכם לפי תנאי מזג האוויר ונושא הצילום, לא לשכוח שהמבזק (פלאש) יעיל ל 3-4 מטר למילוי בלבד.
העדיפות שלנו היא לצמצם A-AV בשמש נעבוד עם צמצם סגור 8-22 בצל נתפח אותו 5.6-8 בחושך נעבוד עם הצמצם הפתוח ביותר 2.8-4.5.
נסו להפיק את התמונות הטובות ביותר: עם התייחסות לאור,לעומק השדה, לקומפוזיציה, זוויות צילום ייחודיות, נושאים מעניינים עמידה יציבה ואחיזה נכונה של המצלמה.
זכרו שלכל תמונה טובה יש נושא, ולא פחות חשוב מהנושא רקע.
מעבר להמלצות הנ"ל אשמח לקבל כמה שיותר תמונות עם נוף אנושי,  יתכן ותפגשו ביפו נוף אנושי מעניין נסו לשלב אותם במשימות הצילום.
 
 המפגש שלנו מתחיל בכיכר השעון שהיא מרכז חיי העיר, הכיכר קיבלה את שמה בשל מגדל השעון אשר נמצא במרכזה, שנבנה לרגל מלאת 25 שנים לשלטון הסולטן הטורקי עבדול חמיד השני, אבן הפינה הונחה בשנת 1900 והבנייה הושלמה בשנת 1906. במתחם השעון: צילום מתחם השעון - מגדל השעון, הכיכר, חנויות, השתקפויות בחלונות ראווה, בית קפה,חנות נרגילות,  ודוכני אוכל  עד אבולפיה .
 
נמשיך לכיוון חוף הים לאורך החוף דרומה לכיוון נמל יפו בדרך נתרגל צילום דייגים, מפגש המים עם החוף, אם יש גלים לנסות לצלם את מפגש הגלים עם הסלעים ונוף אנושי לאורך הטיילת.
הדייגים ביפו בדרך כלל משתפים פעולה אם מבקשים רשות, רצוי להסביר לדייגים את מטרת הצילום.
 
במתחם נמל יפו לנסות להעביר בעזרת המצלמה את אופיו של הנמל: סלע אנדרומדה שעל פי המיתולוגיה אליו נכבלה אנדרומדה היפה. לצלם: מבנים, סירות, רשתות,חבלים, שרשראות, שלטים, גם כאן דייגים, מזח מעגן והשתקפויות על המים.
 
במהלך היום נלמד על מדידת אור:  ממוצעת, מרכזית ונקודתית.
במצלמות המתקדמות יש אופציה לנעילת מדידת אור,הכפתור ממוקם בדרך כלל בגב המצלמה, בקנון הכפתור מסומן בכוכבית * בחלק מהמצלמות הכפתור מסומן ב AEL.
 
מצרף חומר עזר על יפו    
יפוערביתيَافَا - יאפא) היא עיר נמל עתיקה בארץ ישראל, לחוף הים התיכון. מ-1950 מאוחדת העיר יפו עם תל אביב לתחומה העירוני של עיריית תל אביב-יפו, אם כי ליפו היסטוריה עתיקה ושונה בתכלית מן ההיסטוריה של תל אביב.:
יפו מוזכרת בתנ"ך, בין היתר כעיר הנמל ממנה יצא יונה הנביא למסעו. בזמן מסעי הצלב הייתה יפו מחוז בממלכת ירושלים הצלבנית. מאז ועד המאה העשרים שימשה יפו כנמל ראשי וחשוב בארץ ישראל, אם כי עלייתה של תל אביב בסמוך לה, והשימוש בנמלים אחרים כנמל חיפה הביאו לכך שהנמל, ולאחריו העיר, ירדו מגדולתם. במלחמת העצמאות נכבשה יפו על ידי כוחות האצ"ל וההגנה והדמוגרפיה שבה השתנתה, כאשר כתשעים אחוזים מתושביה הערבים נמלטו, ועולים חדשים התיישבו במקום.
 
 
מקור השם יפו
יפו היא מערי הנמל העתיקות בעולם. שמה, יפו, הוא לפי אחת האגדות הוכחה לכך שנבנתה על ידי יפת בנו של נח (על שמו גם רחוב יפת בעיר, ועתיקותה הינה עוד מתקופת המבול. בתעודות מצריות רשום שמה כ"יאפו", כלומר יופי, ולכן יש המייחסים את השם ליופיה של יפו. המסורת ההלניסטית מייחסת את השם "יפו" ל"יופיאה", היא קסיופיאה אמה של אנדרומדה.

 
ימי קדם
יפו העתיקה נבנתה על גבעה, שגובהה כשלושים וארבעה מטרים (הידועה כיום כגבעת יפו, ובתחומה נמצא "גן הפסגה" היום) שיתרונה היה בכך שהיא משקיפה אל קו החוף ונוחה לביצור ולהגנה.
לראשונה נזכרת יפו באגרות מצריות משנת 1470 לפנה"ס, המתפארות בכיבושה על ידי הפרעה תחותמס השלישי, שהשתמש בתחבולה הטרויינית שימיה כימי האנושות - הסתרת אנשי מלחמה חמושים בסלים, ומתן הסלים למושל העיר כמתנה. גם במכתבי תל אל עמארנה נזכרת יפו, בשמה הפרעוני יא-‏פּ‏וּ‏. העיר הייתה תחת שלטון מצרי עד לשנת 800 לפנה"ס לערך.
יפו נזכרת בספר יהושוע כגבול נחלת שבט דן, ונראה כי שבט זה, אשר נחלתו השתרעה על פני מישור החוף באזור הידוע כיום כגוש דן, כבש את חוף הים ועסק בספנות, (ומוזכר בשירת דבורה בקובלנה "דן למה יגור אוניות" שכן לא בא לעזרת דבורה הנביאה וברק בן אבינועם במלחמתם). עם זאת נראה כי ביפו שכנו הפלשתים.
דוד המלך ובנו שלמה המלך כבר שלטו בעיר יפו, ודרכה הגיעו הארזים ששמשו לבניין בית המקדש הראשון. גם לאחר מכן, בימי מלכי יהודה שימשה יפו כנמל לתושביה היהודים של הממלכה, ויונה הנביא החל בה את מסעו אל העיר נינוה, שהתקיים כנראה בימי המלך ירבעם השני. ב־701 לפנה"ס שימשה העיר לפלישתו של המלך סנחריב, מלך אשור, בימי המלך חזקיהו.
 
העת החדשה
העיר עמדה בחורבנה עד המאה ה-17 עת התיישבו בה נזירים פרנציסקניים, והקימו בה אכסניה, במקום בו מצוי כיום מנזר סנט פטר. העיר הייתה לעיר נמל קטנה וחסרת חשיבות באימפריה העות'מאנית. מלחמות הפחות הביאו לחורבנה של העיר ולהרג רב בתושביה בשנת 1775, אך לאחר מכן השתקמה העיר, עד שנפוליאון הטיל עליה מצור בשנת 1799, במהלך מסעו בארץ ישראל. העיר נכבשה, תושביה נטבחו ומושלה, אגא עבדאללה הוצא להורג. מגיפות שפרצו בשל החללים שלא הובאו לקבורה, הביאו להרג רב הן בקרב תושבי העיר הנותרים, והן בקרב חיילי נפוליאון, אשר הורה ללא רחמים להרוג אף את חייליו שנדבקו במגפה.
בשנים שבין 1810 - 1820 שלט ביפו מושל רב עוז ורב עלילות בשם מוחמד אבו נבוט, וזאת מטעם מושל הארץ אחמד אל ג'זאר. הוא הביא לשיקום העיר, ובנה את המסגד הגדול המצוי בה "מסגד המוחמדייה". מעמדה של העיר שוקם, והצרפתים והאנגלים שיכנו בה קונסוליות.
בשנים אלו החלה אף אוכלוסייה יהודית רבה להשתקע ביפו. בשנת 1820 קנה היהודי העשיר מאיסטנבול, ר' ישעיה אג'ימן, בית שישמש את עולי הרגל המגיעים לעיר דרך יפו. על אף שהיו שהקדימו אותו ביישוב יפו, הייתה רכישת הבית על ידיו ראשיתה של ההתיישבות היהודית המאורגנת בעיר בזמן המודרני. יהודים ממרוקו אשר ניסו כפי הנראה להגיע לצפת ואשר ספינתם נטרפה בים, הקימו בעיר שכונה קטנה מסביב לאותה האכסניה בשנת 1830 בערך.
כעשר שנים משנת 1830 שלטו המצרים ביפו, ושנים אלו היו טובות לעיר ולהתפתחותה. השליט המצרי איברהים באשא נטע בסביבת העיר פרדסים רבים,
אשר העיר הייתה ידועה בהם במשך שנים רבות,. לאחר עזיבת המצרים גדל היישוב במהירות. ספינות קיטור הגיעו לנמלה, ועמם אף מתיישבים חדשים - נוצרים מכת הטמפלרים, אשר גידלו פרדסים במושבות שרונה ווילהלמה ושיווקו דרך נמל יפו את תפוזיהם תחת שם המותג "Jaffa Oranges" הקיים עד היום.
בשנת 1840 מונה רבי יהודה מרגוזה לרב של יהודי יפו. הוא שיקם את הקהילה היהודית הקטנה שבעיר ודאג לבניית בית כנסת, תלמוד תורה ובית עלמין, שבו נקברו יהודי העיר[1].
משה מונטיפיורי ביקר בעיר מספר פעמים, ובשנת 1855 רכש פרדס, על מנת לספק תעסוקה ליהודים תושבי יפו. בין השנים 1879 - 1868 גדל מספר תושביה של העיר עד כדי כך, שהיה צורך בהריסת החומות שהקיפו אותה.
בעיר יפו התגוררו בני כל הדתות - נוצרים מסוגים שונים (פרנציסקנים, מארונים ויוונים), מוסלמים ויהודים. דרך עתיקה הובילה מן הנמל, אל ירושלים, בחומתה היה קבוע שער יפו. רחוב ראשי בירושלים נקרא "רחוב יפו" כשם שרחוב ראשי ביפו נקרא "רחוב ירושלים". דרך זו הייתה במאה התשע עשרה לרחוב משגשג, בו הוקמו בתי הארחה ובתי תפילה.
לקראת המאה ה-20
 בשנים אלו היה נמל יפו מרכז לבואם של עולי העליות הראשונות לארץ. אז נוסדו השכונות היהודיות "נווה צדק" ו"נווה שלום". באוקטובר 1898 ביקר בנימין זאב הרצל ביפו, ושהה באכסניה יהודית הקרויה "אכסניית קאמיניץ". בשנת 1895 היו ביפו כשמונה עשר אלף תושבים, מהם כשלושת אלפים יהודים. באותה העת התיישב בעיר הברון הרוסי יוסטינוב, ופתח בה בית חולים.
ב26 ביולי 1903 נפתח ביפו סניפו הראשון של "בנק אנגלו פלשתינה" שייקרא לימים "בנק לאומי". בשנת 1921 העביר הבנק את עסקיו לתל אביב.
עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה היו בעיר כארבעים וחמישה אלף תושבים, וכרבע מהם יהודים. העיר שימשה כמרכז לבאים לארץ, (בין היתר התגורר בעיר בשנים אלו מוסטפה כמאל, שהיה באותו הזמן קצין טורקי, ויהיה לימים לשליטה של טורקיה), והיו בה אכסניות רבות לעולים, ותעסוקה רבה שסיפקו הפרדסים, הנמל, והתנועה המתמדת של תיירים. עם פרוץ המלחמה היו בשכונה הצפונית, תל אביב אשר נבנתה מחוץ לעיר הצפופה, כאלף איש.

ימי המנדט הבריטי
בשנת 1917 גירשו הטורקים את כל תושבי יפו (ויישובים נוספים, ראו גירוש תל אביב), בשל החשש כי הבריטים יכבשו את העיר. תושבי יפו הערבים יצאו לכפרים שבסביבת העיר ובהזדמנות הראשונה חזרו לבתיהם. העיר אכן נכבשה על ידי הבריטים, כשרבים מתושביה היהודים מצויים בצפון הארץ מאחורי קווי הטורקים. לאחר כשנה, משנכבשה הארץ כולה, שבו אליה גם תושביה היהודים.
פרעות ביהודים בשנים 1920 ו-1921 הביאו לבריחת התושבים היהודים שהתרכזו עתה בתל אביב שהפכה למרכז העירוני היהודי החשוב ביותר. תחילתן של פרעות תרפ"א במצעד שנערך ביפו ב-1 במאי 1921 אשר הפך למאורעות דמים. בין היתר התנפלו הפורעים על "בית העולים" בעיר, והרגו ביושביו. בין ההרוגים בפרעות גם הסופר יוסף חיים ברנר.
בסוף 1922 היו ביפו כשלושים ושנים אלף תושבים, ובתל אביב כחמישה עשר אלף. בשנת 1927 היה מספר תושבי תל אביב כשלושים ושמונה אלף. בתחומי העיר יפו נותרו מספר אלפי יהודים, אך רובם התרכזו בשכונות שהיו על הגבול עם תל אביב, וניתן היה לראותם כחלק מתל אביב. יפו הערבית הייתה כמעט ריקה מיהודים. בתחילת שנות השלושים היו בשתי הערים יחדיו כשמונים אלף תושבים.
בזמן מאורעות תרצ"ו הייתה יפו לקו החזית בין היהודים והערבים. שביתת הפועלים הערבים בנמל יפו, הביאה להקמתו ולפיתוחו של נמל תל אביב. לוחמת הערבים כנגד הבריטים בסמטאות הצפופות והמעוקלות של יפו העתיקה, הביאה להחלטה להרוס בתים רבים. 
לפני מלחמת העצמאות נחשבה יפו לאחת המרכזים החשובים ביותר של האוכלוסייה הערבית בארץ וישבו חלק גדול ממערכות העיתונים והמוסדות המפלגתיים הערביים.
 
על פי תוכנית החלוקה יפו הייתה צריכה להיות מובלעת ערבית מוקפת בשטח יהודי. כבר בסתיו 1947 ביצרה ההגנה עמדות בשכונות הדרומיות של תל אביב אשר גבלו ביפו ואיישה אותן במגויסים אשר השתייכו לחי"ש ולחי"ם. מיד לאחר החלטת החלוקה ב-29 בנובמבר, החלה לחימה והעיר שמשה כמרכז להתקפות ולצליפות על תושבי תל אביב. הצליפות נעשו בעיקר ממבנים גבוהים, דוגמת מסגד חסן בק, וקטעים מרחובות הרצל, עלייה ואלנבי היו חשופים לאש הצלפים. ב-8 בדצמבר 1947 ערכו ערבים, שיצאו מן הכפר סלמה הסמוך לעיר, התקפה גדולה על שכונת התקווה בתל אביב. אך העיר יפו הערבית הייתה כולה מוקפת ביישובים יהודיים, ולמגיניה הערבים נשקפה תקווה מועטה. האצ"ל ראה בעיר מטרה להתקפות, וערך מספר התקפות על האוכלוסייה האזרחית בדצמבר 1947 ואף לאחר מכן. בפברואר 1948 נהרגו בבית חרושת בשם "היוצק" פועלים יהודים אשר הבריטים פרקו אותם מנשקם. העיר הפכה לשדה קרב בין יהודים לערבים, אם כי לא נעשה ניסיון של ממש לכיבושה. ב־13 במרץ 1948 הורעשה העיר בשימוש ראשוני במרגמת ה"דוידקה", שיוצרה על ידי התע"ש. ההרעשה על שכונת אל כביר הביאה להמלטות רבים מתושבי השכונה, אם כי הרעש שיצרה המרגמה היה גדול בהרבה מכוח ההרס שלה.
ב־25 באפריל 1948 פתח האצ"ל במתקפה על יפו, כבש את שכונת מנשיה, אך נתקל בהתנגדות בריטית וערבית, ובמשא ומתן עם הבריטים השכונה נמסרה לידי "ההגנה". שאר העיר נכבשה על ידי חטיבות "ההגנה" במבצע חמץ, והעיר נכנעה ב־13 במאי 1948. רוב התושבים הערביים של יפו נמלטו דרך נמל יפו והפליגו בעיקר לבירות ולעזה. מאוכלוסייה של כ-70,000 אלף ערבים לפני המלחמה נשארו בעיר כ-4,000 ערבים בלבד בעיקר מקרב דלי האמצעים. "גן הכובשים" בעיר מנציח את זכרם של הרוגי האצ"ל וההגנה שנפלו בקרב על העיר.
 
בימי המדינה
בשנת 1949 הוסר הממשל הצבאי מן העיר והיא הפכה ל"מינהל יפו" במסגרת עירית תל אביב. בראשית שנות החמישים אוחדו שתי הערים, לעיר ששמה תל אביב יפו. בימי העלייה ההמונית בתחילת שנות החמישים יושבה יפו בעולים, מהם שהשתכנו בבתים נטושים של תושביה הערביים, ומהם שהתיישבו בשיכונים שהוקמו לקליטתם. במהלך השנים נהרסו בהדרגה חלק מהבתים הנטושים והוחלפו בשיכונים חדשים. ביפו ממשיכה לגור אוכלוסייה ערבית ניכרת, בצד האוכלוסייה היהודית.
בין היתר התיישבה ביפו קהילה של עולים מבולגריה ביניהם הרב אברהם בכר שהיה רבה של הקהילה במשך שנים רבות. קבוצת הכדורגל מכבי יפו, שהתבססה על עולים אלה, הייתה במשך שנים רבות קבוצת פאר אשר שיחקה בליגת הכדורגל הראשונה של ישראל, אם כי בשנים האחרונות הידרדרה למשחק בליגות הנמוכות.
בשנות החמישים קנתה לה יפו שם של אזור פשע, ו"השטח הגדול" קנה לו מוניטין מפוקפקים, אשר הונצחו במחזה "קזבלן" שכתב יגאל מוסינזון. המוניטין האקזוטיים של העיר הונצחו בשיר: "זוהי יפו ילדה, זוהי יפו, שחודרת כמו יין לדם" שכתב יוסי גמזו, ובשירה של להקת "התרנגולים" (מילים חיים חפר): "אין כמו יפו בלילות, אין/אין כמו יפו בעולם/ כשעוברות החתיכות הן/ עם שפתיים צבע דם".
על מנת לשפר את המצב, ולהפוך את החיים בעיר לטובים יותר הוקמה בשנת 1960 החברה לפיתוח יפו העתיקה. לצורך עבודת השיקום והפיתוח הוקמו צוותי אדריכלים בהם היו חברים יעקב יער, יונה פיטלסון, סעדיה מנדל ואליעזר פרנקל. הישג בולט שלה הוא שיקומו של מתחם יפו העתיקה ושל האזור הסמוך לכיכר השעון והפיכתו למרכז תיירות תוסס. הסמטאות המובילות אל הנמל (סמטאות המזלות, הקרויות בשמות המבוססים על גלגל המזלות), גלריות האומנים, המסעדות ומקומות הבילוי, וכן הנמל הציורי, משמשים מוקד לתיירות פנים ולתיירות חוץ. ביפו חיי תרבות ואומנות עשירים: פועלים בה שני תיאטראות - "תיאטרון הסמטה" ו"התיאטרון העברי ערבי", ומתקיימים פסטיבלים כ"פסטיבל דואט" המוקדש לדו הקיום בעיר, ו"אירועי לילות יפו".

כיום, מתגוררים בעיר כ46,500 תושבים (30,000 יהודים, 16,000 ערבים)
 
בהצלחה
 יואל שתרוג – אדמה יוצרת   052-4449333
קורס צילום, סדנת צילום   |   הרצאות חובקות עולם   |   גלרית צילום   |   קטעי עיתונות   |   שירותי צילום   |   יואל שתרוג   |   עמוד הבית   |   מפת האתר
     ©  כל הזכויות שמורות לאדמה יוצרת בע"מ, יואל שתרוג 
אדמה יוצרת 08-9765845, 050-5311857
        עיצוב: הדס בור. מוסיקה עידית אשל, בניה עיצוב וקידום אתרים: Site2goal