בתסכול וחוסר האונים של ימי הקורונה שיפצנו ספסל עזוב ומיותם צבענו אותו בכחול ומיקמנו אותו על המדרכה בסמוך לכניסה לבית ולצידו תלינו שלט "ספסל המשאלות"
מידי פעם כשאני יוצא או חוזר הביתה נתקל באנשים שיושבים עליו. לפני כשנה עצרה אותי צעירה ברחוב ועם חיוך אמרה לי "אתה יודע, זה עובד"
לא הבנתי והיא הסבירה "הספסל… לפני מספר חודשים ישבתי עליו והבעתי משאלה" נו…. שאלתי, היא חייכה, ליטפה בטן קטנה ושאלה "אתה לא רואה"
נו טוב חשבתי בליבי מקריות נפלאה. שבוע אחרי זה בהליכת הבוקר מישהי אחרת עצרה אותי ועדכנה אותי "זה באמת עובד, הספסל" הסתכלתי על הבטן שלה ואמרתי לא רואים עליך, היא צחקה "לא כולן מבקשות להיכנס להריון, ביקשתי משהו אחר וזה עבד" מאז אני שם לב שיותר ויותר אנשים יושבים על הספסל, ילדים בחזרה מבית הספר, עובדות זרות המחכות להסעה שלהן, תושבי לפיד וסתם אנשים שהגיעו במקרה (או לא) עוצמים את העיניים ומביאים משאלה. אלו ימים שאסור לאבד תקווה, צריך למרות הכל לשמור על אופטימיות.
לעצום את העיניים ולשלוח את המשאלה עם הרבה אמונה. זה עובד!!!
אני מאמין שלכל אחד מאיתנו, עמוק בפנים יש את המקום שלו בו הוא יכול להוציא, להתפרק, לאסוף את עצמו מחדש ולהביע משאלה.
אם אין לכם אתם מוזמנים לספסל המשאלות
‍בתקווה שיהיה סוף שבוע שקט ורגוע - שבת שלום