בצעירותי ילדה שאהבתי התגוררה בארץ רחוקה מעבר לים.
התקשורת בינינו התבססה על מכתבים. היא כתבה כל יום, על הכל: חיי היום יום, אהבה, חלומות, כעסים, געגועים,
את הכל היא שפכה על גבי נייר מכתבים דק וקל חתמה כל מכתב בנשיקות, קיפלה, הכניסה למעטפה המיועדת לדואר אוויר ושיגרה אלי.
תיבת הדואר הייתה נקודת המפגש שלנו, בכל פעם שחלפתי על פנייה הייתי מציץ אולי הגיע עבורי מכתב ולפעמים ארבתי לדוור כי ידעתי שיש מכתב בדרך.
לימים המכתבים עקבו אחרי והגיעו לקיבוץ, לבסיסים צבאיים מרמת הגולן עד לצפון סיני, ואחרי זה הגיעו בעקבותיי לפריז.
מעטפה כחולה שאצרה בתוכה עולם ומלואו. לימים היא סיפרה לי שהמכתבים ששלחה שמרו על השפיות שלה על הזהות שהשאירה בארץ ביום שנאלצה לעזוב אותה.  
כיום לתיבת הדואר שלי כבר לא מגיעים מכתבי געגועים ואהבה, החליפו אותם חשבונות חשמל, ארנונה, ביטוח לאומי שבדרך כלל מדווח על חוב מוזר הצובר ריביות.
וכנראה שלא סתם יש לי חיבה לתיבות דואר, הן תמיד מחזירות אותי לימי התום, למכתבים עם ניחוח של נעורים, שנשארה, שתישאר לתמיד מעבר לים.

משפט השבוע

"לכתוב מכתבים פירושו, לחשוף עצמו נוכח פני רוחות הרפאים, דבר שהן מצפות לו בלהיטות.
נשיקות כתובות אינן מגיעות אל יעדן כי בעודן בדרך, רוחות הרפאים גומעות אותן עד תום"
פרנץ קפקא