הגעתי בתחילת השבוע להודו, (עובד על הפקה חדשה) ג'איפור התחנה הראשונה במסע
.
כל מה שנכתב, צולם או סופר על העיר מתגמד מול המציאות. העיר הסתערה עלי במלא ועוצמתה,
היא חצופה, מתעתעת, מנערת, העיר עוטפת אותי בצבעוניות מופלאה, ריחות חריפים, מתוקים וטעמים חדשים. היא מסתערת עם העושר, האושר, העוני, העצב ושמחת החיים שמשלימים אחד את השני,
בכל מקום נשים יפות עטופות בסארי צבעוני, מרחפות ברחובות, ישובות על ספסלים,
חלקן במקדשים, כמו נסיכות מאגדה ישנה, בחלון בוהות חולמות, מנותקות.  

חלקן מקופלות בגומחה צרה בסמטה צדדית, מוכרות תה מקומי.  
ברקע מתנגנת מוזיקה שממזגת שירת נזירים, תופי טאבלה, צפירות, ורחשי עיר שיוצרים יחד פס קול אין סופי שזורק אותי ליקום מקביל בו תחושה של שקט ושלווה.

עיר שחיים בה זה לצד זה, בני אדם, פרות, גמלים, קופים, חזירים, חולדות, סנאים, ומינים רבים של ציפורים, אין בעל בית ופולש, כולם חיים יחדיו בבלגן אחד גדול ויוצרים הרמוניה, כל אחד יודע את מקומו ותפקידו
.
משוטט בסמטאות העיר הוורודה, בין השערים, השווקים, המקדשים, הדלות, הצפיפות הגדולה,
עיני מתבוננות ואני לא יכול להתנתק, נסחף, זורם עם ההמונים, מרגיש חלק מהעיר –
סופג עמוק פנימה את הסובב אותי ומקבל שיעור חדש לחיים.