משוטט בתפוח הגדול, בשדרה החמישית של העולם החדש. כל חלון ראווה מהפנט אותי.
עומד מהצד ומחפש את הזווית המושלמת לצילום. גברת עם שמלה אדומה חולפת ביני לבין החלון, מעיפה מבט ובודקת בהשתקפות איך היא נראית.
נעצרת לרגע, מסדרת את השמלה וממשיכה ללכת. זוג צעיר מגיע מהצד השני,
הבחורה נעצרת מתלהבת מהגופייה הירוקה שעל הבובה שבחלון הראווה, בוחנת את תווית המחיר "אוי זו ממש מציאה",
בן הזוג שלה חסר סבלנות מושך אותה "זה ממש לא בשבילך"
ממול מגיעה גברת כבת ארבעים גוררת פודל סרבן, היא נעמדת מול החלון, עושה פרצוף מוזר,
מוציאה שפתון, מסדרת את השפתיים, עושה שוב את הפרצוף המצחיק, שמה לב בהשתקפות שאני שם, נבוכה, מחייכת וממשיכה ללכת.
אני מוצא את הרגע המושלם, את החיבור של העיר עם הדמויות בחלון, מרים את המצלמה ונשאב לפנטזיה -
חלונות ראווה הם כמו מראות: רואים בהם - מה שיש בפנים.

יואל שתרוג