לפעמים מרגיש שחי בסרט, ניצב שולי בעלילה גדולה, משקיף מהצד, חלק מהפקה קולנועית גדולה.
זה התחיל בילדותי במשולש שנוצר בין קולנוע רינה, סביון וארמון. הם היו מפלט לעולם מקביל.
כיסאות עץ חורקים, בקבוקי טמפו שהתגלגלו במורד המדרגות, רעש, התרגשות גדולה, האור כבה, שקט, מסך קטיפה אדום נפתח בחריקה ושאב אותי למחוזות אחרים.
עולם הקולנוע נגע בי כמטה קסמים.לא פעם במסעות חיי הגבולות מטשטשים ומנסה להבין אם הסיטואציה שמולי אמיתית או שנקלעתי לסט צילומים של סרט.
בימים אלו, עומד בפינה הקבועה שלי, צופה מהצד, מחכה לסצנת הסיום של הסרט, שרק תגיע.... שמסך הקטיפה ייסגר והאור יידלק.

יואל שתרוג - אדמה יוצרת