בתקופה האחרונה מופעים צפוניים הובילו אותי לנצרת, עיר שהייתה בעבר תוססת.
יעד תיירותי פופולרי לצליינים נוצרים ומטיילים נוספים.
השוק היה שוקק חיים, דוכנים צבעוניים, בתי קפה, בתי מלון סמטאות גדושות בישראלים ותיירים מרחבי העולם,
תמיד הרגשתי בה כאלו נתתי קפיצה קטנה לחוץ לארץ, הריחות, הטעמים, הקולות והמראות, תחושה של מימד אחר.
לאחרונה, לקראת כריסמס, אחר הצהרים הגעתי שוב לעיר,
בכניסה לשוק דוכן עם קישוטים לקראת החג, השוק ריק, רוב החנויות כבר סגורות.
הסמטאות נטושות ללא תיירים ומקומיים בודדים. בכניסה משמאל חנות מזכרות שפתוחה,
חבורה של צעירות מקומיות רוקדות ומוחאות כפים לצלילי רמקול בלוטוס בווליום מחריש אוזניים עם מוזיקה ערבית קצבית.
אני עוצר לצידן "חג שמח, יש איזה קפה פתוח בשוק "הן מסתירות את הפנים וצוחקות, ואחת עונה לי
"הכל סגור, תנסה במרכז העיר, השנה בחג הזה, העיר ריקה" אני מתרחק והן ממשיכות במסיבה הפרטית שלהן.
באחת הסמטאות לשמחתי מצאתי קפה פתוח -בית קפה שמכנה עצמו כמרכז תרבות,
נכנסתי הזמנתי קפה התיישבתי והתבוננתי מסביב, הקפה היה חזק וטעים, על הקירות תמונות, סיסמאות, והגיגים שיצרו בי תחושה של ניכור וזרות.
סיימתי את הקפה ויצאתי עם הרבה סימני שאלה על המורכבות והמשמעות של נצרת בימים אלו.

יואל שתרוג