צועד בעיר זרה, המחשבות נודדות למקומות שונים, לפתע המבטים שלנו מצטלבים,
אני מחייך, זוכה לתשומת לב, בוחן את המבט, סורק את שפת הגוף ואם זה מתאים אני מרים את המצלמה ומצלם.
לא מכוון כלום, מנציח את הרגע, מוריד את המצלמה ומחזיר חיוך כתודה. לפעמים הם ניגשים אלי "תראה איך יצאתי - אתה יכול לשלוח לי למייל"
מצלמה היא כמו מטה קסמים, מאפשרת לי לגעת באנשים ולהוציא מהם וממני משהו טוב.
המצלמה משחררת, מורידה מחיצות יוצרת חיבור עם אנשים ממימד אחר.
בכל לחיצה על ההדק אני מפליג למחוזות אחרים יוצר מציאות חדשה, מעודנת, רכה ואוהבת.

יואל שתרוג