עיר זרה, מרכז מסחרי ישן ומוזנח, הזמן עצר מלכת. רחבה פתוחה מוקפת בחנויות שנתקעו בשנות ה-70.
בחלונות הראווה שלטים "סוף עונה - שתי שמלות פרחוניות ב 200 שקלים" בפינה מימין בית קפה שכונתי,
מספר שולחנות פורמייקה ניצבים בחזית. הפרלמנט השכונתי התכנס למפגש בוקר.
שבעה גברים מקומיים בגיל העמידה חיברו שני שולחנות ומנהלים דיון מיואש ורועש על המצב הכלכלי.
פעם כינו אותם "זקני השבט" היו עולים אליהם לרגל להתייעץ, לקבל ברכה היום הם זקנים.
הצעיר שבחבורה איש בשנות השבעים משתיק את כולם ובקולי קולות מסכם את המצב:
"אף אחד לא שם עלינו קצוץ – אנחנו נטל לחברה".
אני מרים את העיניים מקשיב לו, הוא קולט את המבט שלי, עוצר לרגע ופונה אלי "מה, לא צודק" צודק, בגדול! אני עונה לו והוא נרגע, מחייך ומזמין אותי לשבת איתם. כמה שאני אוהב את חוכמת החיים שלהם, את התמימות, הצורך לשתף, הכמיהה לחברה.
במסעות שלי בעולם אני מחפש אותם את זקני הכפר, מצלם ומנסה לדלות מהם משהו מהניסיון שצברו עם השנים.
וכאן בארץ יש לי כמה זקני שבט משלי חברים שמבוגרים ממני, "ינשופים חכמים" מקפיד לשוחח איתם, להקשיב ללמוד להחכים והם מעשירים את עולמי .
ובחלומי.... כשאזדקן אגרור כמה כסאות אל מתחת לעץ התות אצלי בגינה, אקבץ סביבי את חברים שאוהב ונקים לנו פרלמנט משלנו בדיוק כמו זה שבמרכז המסחרי הישן.