מסתבר שיש שני זמני עבר: בראשון אנו מתארים דברים שהינו עדים להם: זיכרונות ילדות צרובים, והשני העבר הסיפורי,
דברים שסיפרו לנו על ילדותנו אך לא ראינו במו עינינו.
לימים הכל מתערבב לנו בראש ואנחנו לא באמת זוכרים מה הוא באמת זיכרון ילדות ומה הוא זיכרון סיפורי - ולפני שזה קורה אצלי... אני מעלה בימים אלו הרצאה/מופע על זיכרונות ילדות.מחקרים טוענים שלקראת גיל 7 חלק במוח שאחראי על הזיכרון שולח את הזיכרונות למעין "פח הזבל של הזיכרונות"
אנחנו שוכחים חלק מזיכרונות הילדות שלנו ומפנים מקום לחוויות חדשות – לא אצלי!
אצלי זה עובד קצת אחרת - שנים שמנסה להתמודד עם "בעיית זיכרון..." לא שאני שוכח, ממש לא, זו הבעיה! אני זוכר הכל, הכל!,
מגיל מאוד מוקדם לא שוכח כלום. זיכרונות שלימים אומתו עלי ידי אנשים שהיו שותפים לאירוע.
זיכרונות בכלל, וזיכרונות ילדות בפרט, הם חלק מהזהות האישית שלנו ורצף תחושת העצמי.כיום
אני משתעשע עם רעיון של מכונה שמוחקת זיכרון, כשתהיה אחת שכזו, אתחבר אליה ואבחר מה להשאיר ומה למחוק.
זיכרונות ילדות, הם חלק מהזהות האישית שלנו ומיצגים את החיבור שלנו בין העבר להווה, חלק מהתפקיד שלהן להכין אותנו להתמודדות עם העתיד.
ויש לנו את האפשרות לחוות ילדות שנייה ואולי שלישית, להיוולד מחדש ולהסתכל על העולם קצת אחרת.

יואל שתרוג