המסע האישי שלי בעקבות חייה הפתלתלים של יונה וולך זימן לי מפגשים מרתקים, אחד מהם עם אמנון ויינשטיין אמן, בונה ומתקן כינורות.
אמנון ויינשטיין הוא דור שני של בוני כינורות ישראלים. אביו משה פתח בתל אביב סטודיו לבניית כינורות בשנת 1939.
אמנון המשיך במסורת. אחרי תאומים רבים הגעתי לסטודיו של אמנון, הרגשתי כאילו נכנסתי למנהרת זמן וחזרתי לימים בהם יונה וולך בילתה כאן.
כלי נגינה עתיקים, תמונות, ציורים, פסלים, פינות עבודה, מכחולים, מברשות, צבעים, מדללי צבע, לכה לעץ והכל ספוג בריח עץ נפלא.
הסטודיו שלו נראה לי כמו המערה של עלי באבא, על המדפים ועל הקירות מונחים מאות כינורות, מוזיאון חי ונושם. אמנון מספר "יונה אהבה להגיע לכאן,
ימים ולילות בילינו יחד במרתף, שיחות נפש סיפורים ושירים שכתבה כאן"
הוא מוביל אותי למדף עם פטיפון ישן, "היום אנחנו בעידן הדיסקים ואולי גם הם חלפו,
בעבר היה לי כאן אוסף גדול של תקליטים, היינו מקשיבים למוזיקה, יונה הייתה עוצמת את העיניים ומקשיבה לכל צליל וצליל,
הייתה לה שמיעה מוזיקלית מופלאה - אצל יונה הצלילים התחברו למילים" מוזיקה עבדה על יונה כמו מטה קסמים, היא הייתה מכושפת.
אמנון לא היה איש של מילים, הוא היה אמן ובין היתר צלם והרבה לצלם את יונה, ניסה ללכוד את הרגע בעזרת הנגטיב .
יונה אמרה לו: "אתה מצלם כמו בהצצה דרך חור המנעול"
יונה בילתה במרתף שעות רבות, הם דיברו על הצליל ואיך ניתן יהיה ללכוד צליל לא בהקלטה - בצילום - גם אני מנסה.
אמנון ויינשטיין נפטר ב 4 במרץ 2024 הוא השפיע על דור שלם של מוזיקאים ומחדשי השירה הישראלית.
יואל שתרוג
"מחליפים מיתר כשהחורף בא היא תולה מבט, הוא שוקע בה ואחר כך יד, נגיעה קלה נשיקה באוויר הוא שולח לה מסתלסלת סחור וסחור כמו גיטרה וכינור, הוא על זמן והיא על אור"
